מאמר דעה
שאלה של איזונים
תמונה ראשונה
לפני מספר שנים, חברה שלי, מורה ותיקה שהתחילה להרגיש מיצוי בבית הספר שלה, החליטה לצאת לדרך חדשה. ממש במקרה, היא נתקלה במודעה שחיפשה מורים לעברית שילמדו בבתי ספר במזרח העיר. בבלוג שהיא כתבה באותה תקופה, היא תיארה את המפגש הראשוני שלה עם חדר המורים בבית הספר: חדר מורים של כ-100 מורים, עם מקרר קטנטן, בלי מחשבים בכלל, וכמובן בלי פינות עבודה אישיות. הכיתות: מלאות, גדולות, לא ממוזגות ולא מצוידות. נוסף על כך, היעדר שפה משותפת (מילולית!) עם הקולגות בחדר המורים, ולמעשה גם עם התלמידים ועם ההורים. סביבת העבודה הפיזית שהיא מצאה בבית הספר הזה, גימדה את כל הבעיות שהייתה רגילה אליהן בבית הספר הקודם שבו לימדה.
תמונה שניה
לפני כמה חודשים, הזדמן לי לבקר בבית ספר יער במועצה האזורית מרום גליל. האוירה במקום הייתה פעלתנית ורגועה. החורש הגלילי הסבוך הצדיק את הכינוי "בית ספר יער". בין כמה קרחות יער קטנות, הסתובבו קבוצות של ילדים מלווים ב-2-3 מבוגרים, ועסקו בלמידה בצורות שונות. "חדר המורים" היה יורט שהמרחב הפנימי שלו היה חמים ומזמין. גם כאן לא היו פינות אישיות, מחשבים, או מזגנים. ניכר היה שחברי הצוות נטמעים במרחב שסביבם, והם עסוקים ביצירתו בדמותם.
תמונה שלישית
מורה ותיקה מבית הספר של הילדים מספרת שהיא עומדת לצאת לשבתון בשנה הבאה: "אני לא יודעת אם אחזור בסוף השנה". אני מתעניינת בסיבות. היא מספרת ששנות הקורונה שיבשו את האיזון העדין שבין העבודה לבין יתר הדברים: "פעם הייתי יודעת שבשעות אחר הצהריים אני יכולה להניח את הטלפון בצד, היום הוא כל הזמן תובע את תשומת הלב שלי". "הורים מתקשרים בכל זמן נתון?" אני משערת בקול. "לא ההורים" היא מתקנת אותי. "הצוות, המנהלת… אין שעות שהן מחוץ לתחום. עובדים כל הזמן…".
"איזון בית-עבודה" הוא ביטוי מורכב. הוא מורכב מאוסף של צרכים; שלנו ושל אחרים. צרכים של ההנהלה, הצוות, ההורים, התלמידים. צרכים של המשפחה והחברים. הוא מורכב משונות מובנת בין אנשים ונשים. לכל אחד מאיתנו סדר עדיפויות ורצונות שלעיתים מתנגשים. גם הביטויים המילוליים בעברית ובאנגלית מורכבים. "איזון בית-עבודה" לא מתאר צרכים שהם מעבר לבית. "איזון חיים-עבודה" מניח שהעבודה אינה חלק מהחיים…
הקורונה, הטלפון הסלולארי והזום, הפכו גם את המושג "סביבת עבודה" למושג מעורפל. סביבת העבודה שלנו היום נוכחת מאוד בסלולרי. זהו המקום שמרכז הרבה מהשיחות האישיות והקבוצתיות סביב בית הספר. הניסיון לעצב סביבת עבודה מיטבית מוכרח להתרחב גם למרחב הזה.
אנו זקוקות לסביבת עבודה מתאימה כדי לשגשג וכדי לצמוח. הצרכים שלנו מסביבת העבודה עשויים להשתנו מתקופה לתקופה: בהתאם לגיל שלנו, למצב המשפחתי שלנו, וגם לשאיפות שלנו בתוך מקום העבודה ומחוצה לו. אבל נדמה לי שבפרמידת הצרכים של סביבת העבודה, ובאופן ספציפי יותר של אלה מאיתנו שבחרו בהוראה, תמיד נמצא את המרכיבים הבאים: קשרים משמעותיים עם קולגות ותלמידים, הזדמנות לחשוב וליצור, והאפשרות להיות בעמדת השפעה. בין אם יש לנו אג'נדה מובחנת, תחום דעת אהוב שאנחנו רוצים להדביק אחרים באהבתו, או מסיבות אחרות.
אותה מורה שהתחילה לעבוד בבית הספר במזרח העיר לא לימדה שם הרבה שנים, אבל היא עברה מסע משמעותי מבחינתה. היא הרגישה שהיא מביאה ערך ייחודי לחדר המורים: "אני שואלת את עצמי אם התפקיד שלי כמורה יהודיה מסתכם בשיעורי העברית או שיש משמעות להימצאות שלי בתוך בית הספר. האם אני חלק אורגני מצוות המורים, מקבוצות הוואצאפ, מהשביזות מעוז לתמורה, מהשיחות הקטנות בשעת הקפה או שאני משימתית וממוקדת בכיתות ובתלמידים".
בית ספר יער? כיתות קטנות? מעורבות הורים? מקום לזהור בו? מקום ללמוד ממנו?
ירושלים ייחודית במגוון העצום של מוסדות החינוך שהיא מציעה לילדים-תושבים שלה, ובאותה מידה במגוון "סביבות עבודה" הייחודיות שהיא מציעה למורות ולמורים שלה. מעבר לסביבות הפיזיות השונות, כל בית ספר מציע למורים המלמדים בו איזון אחר במענה לצרכים השונים שאנו מביאות איתנו למקום העבודה.
מורות חדשות?
כשאתן מחפשות בית ספר ללמד בו, הסתכלו מעבר למוניטין שלו או לאג'נדה החינוכית שלו. הסתכלו גם על הגודל שלו, על המנהלת, על האוירה בין חברי הצוות, על התפקידים הקיימים בו, על המבנה הארגוני, על הקצב, על היחסים בין הותיקים לצעירים. תשאלו את עצמכן מה אתן מחפשות ומה הכי חשוב לכן עכשיו.