זיכרון חוזר

"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם."

(אמנון ריבק)

מסורת של זיכרון

לוח השנה העברי מזמן לנו  בחודש הקרוב  ימי חג וזיכרון אשר  יוצרים רצף של מעבר ממצרים לירושלים, כמאמר השיר.  החל מפסח – זמן יציאת מצרים, המשך ביום השואה ולאחריו יום הזיכרון ויום העצמאות ועד יום ירושלים ושבועות. הימים האלה יוצרים רצף כרונולוגי  של יציאה מעבדות לחירות, מאפלה לאור גדול .

כעם – אנחנו עם  מספר וזוכר  מאז הציווי העתיק  של "זכור את זכר עמלק" ודרך ימי החג והמועד אשר נועדו לספר ולזכור את ההיסטוריה שלנו. הזיכרון בונה זהות  תרבותית, יוצר נארטיב, ומעצב את התנהגותנו ותגובותינו למציאות העכשווית. בהקשר של הימים הלאומיים – יש להבדיל בין  הזיכרון האישי של האדם היחיד או המשפחה המבוסס על חוויות שקרו באופן אישי , לבין זיכרון קולקטיבי המבוסס על הקשבה ודיון משותף בסיפור. הזיכרון האישי חזק וחי, אותנטי ויוצר הקשבה אך הוא מוגבל בזמן חייו של אדם . הזיכרון הקולקטיבי חי בתודעה לאורך זמן ומתמודד בכל תקופה מחדש עם שאלת הרלוונטיות שלו למספרים ולמאזינים. הוא יוצר תחושת המשכיות בזמן ומאפשר יצירתה של מסורת. 

על   המתח המתקיים  בחברה הישראלית בין זיכרון אישי לקולקטיבי כותב מאיר שליו, אשר נפטר לאחרונה,  בספרו "עשיו": "אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר… שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?"

הזיכרון אישי, הפרספקטיבה קולקטיבית 

בימים אלה עולה ביתר שאת שאלת  המינון של  הזיכרון האישי לעומת הזיכרון הקולקטיבי.  ניתן   לראות את כל אחד מהימים האלה   כיום של זיכרון אישי:  "בפסח חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". יום השואה  מיוחד לסיפורם של שורדי השואה, יום הזיכרון מיוחד לסיפורם של הנופלים, וביום העצמאות אנו מתכנסים בחיק המשפחה והחברים. הסיפור האישי חשוב מאין כמוהו . הוא מאפשר לנו התחבר למקורות העמוקים של היום ולהזדהות עם הסיפור האישי.  יעידו על כך המשתתפים הרבים ב"זיכרון בסלון" ביום השואה וביום הזיכרון אשר בוחרים להקדיש את היום הזה לסיפורו של אדם אחד ומשפחה אחת. ההתמקדות בסיפור  הפרטי מתאימה גם לאווירה של התקופה שמתאפיינת בריבוי שבטים, ובהתכנסות של כל שבט בסיפור הפרטי שלו.  על כך יעידו גם הטקסים  אשר מיועדים לקהלים  אשר אינם מסתפקים בטקסים הממלכתיים, כגון: טקס ישראלי פלשתיני בפארק הירקון בתל אביב מחד, וטקס בבנייני האומה למגזר הציוני דתי  מאידך. נדמה כי לכל אחד מהשבטים בחברה הישראלית יש זיכרון אחר שמעצב נארטיב אחר.  יש הזוכרים את הסיפור הלאומי שמעצב את הנארטיב היהודי ישראלי,  ויש הזוכרים את סיפור  הנרדפות והמלחמה על הקיום  שמעצב את הנארטיב האוניברסאלי.

לאחרונה,  ההתמקדות בסיפור הפרטי/השבטי  אינה מספיקה.  היום יותר מתמיד חשוב לספר את הסיפור הכללי של כולנו ולא רק את הסיפור האישי. בימים שבה החברה הישראלית נמצאת בסכנת התפוררות, תפקידנו כמחנכים הוא להתבונן בסיפור האישי מתוך פרספקטיבה קולקטיבית.  הימים האלה מזמנים לנו סוגיות הקשורות  בזיכרון ההיסטורי אשר מעצב אותנו כמדינה  יהודית ודמוקרטית, כעם  וכחברה. זה הזמן לשוחח עם התלמידים על המשמעות של יצירת בית לאומי בארץ ישראל,  דרך סוגיות של סולידריות, ערבות הדדית, ואחריות חברתית. זה הזמן  והמקום להדגיש דווקא את הערכים המשותפים שלנו כחברה ואת הסיפור המשותף. מעבר לכך, זו ההזדמנות שלנו להציב נקודת מבט אופטימית על התקופה הנחווית אצל תלמידים רבים כתקופת שבר וסכנה לחברה הישראלית.  הלוח העברי מלמד אותנו שאחרי עבדות מגיעה החירות, ושאחרי יום השואה ויום הזיכרון מגיע יום העצמאות. אנחנו חלק  מתהליך היווצרות של חברה ומדינה, כולל כל הקשיים שבדרך. יש בדרך הזו חלקים לא קלים של מהמורות, ויכוחים פוליטיים, נסיגות לאחור. אבל  הכיוון הוא קדימה, אל חברה טובה יותר,  סולידרית יותר, הנשענת על אדנים מוצקים של זיכרון משותף.