שומעות רגע?!

מאמרי דעה

להיות מורה בירושלים

הארגז של ביתא

InHouse

בבואך ובצאתך – אדם

כשגלגל הרכב שלכם מתפנצ'ר לאן תלכו לתקן – בפנצ'ריה או במוסך הסדר של הרכב?

אם יצוץ כאב חד באצבע, עם מי תתייעצו – עם רופא משפחה או עם מומחה למפרקי בהונות?

כאנשי ונשות חינוך אנחנו מְתֻבְנָתִים לחשוב על עצמנו כעל ״מורה״, ״רכזת פדגוגית״ או ״מחנכת כיתה״. אלו הגדרות תפקיד מצויינות, המעוגנות במבנה הארגוני של כל בית ספר, ויוצרות מסגרת עבודה נוחה ואף חיונית. אבל איפה עוד בחיים שלנו אנו נאלצות לכווץ את כל הקיום שלנו לכותרת אחת ויחידה?

שער בית הספר הוא מעין שער קסמים ההופך את הבאים בשעריו מאנשים ונשים ל״תלמידים״ ול״מורות״, ושומט מאיתנו תחומי חיים שלמים. עם המעבר בו כמו נמחקים מאיתנו תפקודים מגוונים. יכולותינו הגבוהות מתרדדות ברגע אחד, נכבים כישורים, ואנו נשארות עם תפקיד אחד מוגדר איתו אנו נכנסות לכיתה. מורות ותלמידים כאחד. 

המורכבויות נעלמות, רעשי הרקע מתעממים, תשוקות כבות, ואיזו ממלכתיות משתלטת על הנעשה. בדרך לכיתה אנו חוות מעין היפרדות בין העולם הרגשי, לעולם הקוגניטיבי ולעולם המטא קוגניטיבי. על ההיפרדות הזו יעקב הכט נוהג לומר: ״המורה לאנגלית לא יודעת חשבון, המורה לחשבון לא יודעת אנגלית ורק מהתלמידים מצפים לדעת הכל"… 

הסיבות להיפרדות זו רבות וּמוּבָנוֹת (העומס, מטרות הלימוד, המבנים הפיזיים, חומרי הלימוד, הערכות, הכיתות הגדולות, הצורך הארגוני, יצירת שגרה, בלתמ״ים, מסורות ועוד ועוד). אבל מה יקרה אם במקום להיות ה״מורה״, נכניס לכיתה את האדם השלם, המעניין והמעוניין, שאנו גם מחוץ לכותלי בית הספר? 

תתארו לכן עולם תחומי

הרבה פעמים, במסגרת עבודתי, אני מנחה מליאות בבתי ספר. דמיינו לעצמכן, כמה מוזר יהיה אם אתחיל את המליאה עם הקרנת המצגת ומיד אצלול להרצאה בנושא כזה או אחר. ההרצאה תזרום נהדר. אוביל את המליאה כאילו לא הייתי התלמידה הגרועה שהייתי, כאילו לא התמודדתי עם קשיים, ניצחתי אתגרים, נכשלתי, וצברתי ידע מגוון. ארצה כאילו אני דף חלק, שרק נושאי ההרצאה כתובים בו. 

ברור מה תהיה התוצאה נכון? מעבר לשעמום שעלול להיווצר, הנוכחות תפסדנה את האמפתיה שיש לי מתוך היכרות עם מצבן, יימנעו מהן הסתירות בין מה שאגיד לבין מה שהחיים לימדו אותן, תילקח מהן ההזדמנות לחשיבה על המורכבות בין מה שנכון לאיך שצריך ולמה שאפשר, והכי חשוב- תימנע מהן ההזדמנות לנווט ולסנכרן בין הידע הרב שלהן, לבין ידע או הסתכלות חדשה.

אפשר גם וגם

אולי נשתחרר סוף סוף מעמדת המורה "הכל יודע" ונהיה בקיאות בתחומים מסויימים, עם ידע חלקי או מועט בתחומים אחרים, ולעיתים נעדרות כל ידע והבנה. ואז, אז תתרחש למידת עומק. הנוכחים בכיתה יפגשו אדם שלם יותר ומורכב יותר, ויהנו מהזדמנויות אינסופיות ללמידה. 

המורה תשתמש ביכולותיה כדי לכוון את התלמיד למציאת הפתרונות במחוזות בהם אינה אוחזת בצורה מלאה, והתלמיד יוכל להשתמש במיומנויות וביכולות שלו, ולהיות מונע מסקרנות ועניין לעבר למידה היקפית, עמוקה ואינטגרטיבית. אם נביא את סך כל המיומנויות, הידע, היכולות והרצונות שלנו איתנו לתוך הכיתה, ונצמצם את הפער בין ״המורה״ וה״אדם״, נעשה שירות הרבה יותר טוב לתלמידים שלנו ויש סיכוי שנגלה ונלמד הרבה דברים חדשים בעצמנו ועל עצמנו. 

שחרור מעמדת ה״מורה הכל יודע״ ומעבר לעמדת מאמן למידה או מנחה, יקלו עלינו את מלאכת ההוראה ויעזרו לתלמידים שלנו להנות מרב המימדיות והמורכבות שיש לנו להציע. למידה במודל זה היא קודם כל ובעיקר מטא-קוגנטיבית – למידה בה הלומדים לומדים דברים על עצמם, על דרכי החשיבה שלהם ועל הדרכים בהן הם לומדים. שנית, היא מונעת מֵעִנְיָן ומסקרנות, שהם מנוע חזק ללמידת עומק. שלישית, היא אַפְּלִיקָטִיבִית. כשלומדים מאדם רב תחומי, המאפשר למידה רב תחומית, יכולת היישום של הדברים מכפילה את עצמה. תלמידים ומורים שלומדים בדרך זו מקבלים הזדמנות ללמידת עומק. 

כאן בונים – מודל אורגני של ידע

על פי התאוריה הקונסטרוקטיביסטית, הלמידה נעשית בדרך של הבניית ידע והאחריות על הידע הזה היא של הלומד. משמעות המילה "קונסטרוקט" (construct) היא בנייה. יכולותיו של התלמיד בלמידה מתפתחות במקביל להתפתחות הקוגניציה וכל אחד מהשלבים מתבסס על השלב הקודם תוך כדי אינטראקציה עם סביבתו בתהליך פעיל. על פי גישה זו, תהליך הלמידה כולל שלושה חלקים עיקריים: קוגניטיבי, בו נוצרת הבנייה דרך מציאת ויצירת קשרים בין ידע קודם וידע חדש, יישום הידע וסיכום הידע החדש. רגשי, בו ההבנייה מושתתת על מוטיבציה וביטחון עצמי, פיתוח מערכת יעילה של גישות וערכים, והפקת הנאה מתהליך הלמידה. ומטא-קוגניטיבי, הנבנה באמצעות תכנון תהליך הלמידה, ברירת אסטרטגיות ומיומנויות למידה, ניהול זמן, ורפלקציה.

לפי תיאוריה זו, הוראה אינטגרטיבית היא דרך נפלאה ללמידה עמוקה ומשמעותית והיא מאפשרת לנו להיות אנחנו – לשלב בין הרכיב הרגשי, לרכיב הקוגנטיבי והמטא קוגניטיבי. להיות אנחנו במובן הכי רחב ועמוק של המילה – לדעת מצויין חלק מן הדברים, למצוא מידע או מומחים בדברים אחרים, להתעניין ולשאוף להרחיב את הידע, לדעת לדחוף אחרים להרחיב את הידע שלהם, ויותר מהכל – לחבר בין הדברים ולהציג מודל אורגני, טבעי ולא מלאכותי ללמידה, לרכישת ידע ולשימוש רב תחומי בו.

אהבת? שתפי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *