"אני כותבת להורים מחר חוזרים לשגרה ותוהה על איזו שגרה אני מדברת…"
את המשפט הזה כתבה יעל, מחנכת כיתה א' מופלאה. פעם פעם היא גם היתה תלמידה שלי. אבל העולם ההוא בו יעל היתה תלמידה כבר לא קיים. כל כך הרבה השתנה בשנים האחרונות. קשה לי אפילו לדמיין מתי בפעם האחרונה לא הרגשתי שאנשי ונשות החינוך מחזיקים את הראש מעל המים. המציאות המשתנה, השיבושים התכופים, הקורונה, הסגרים, הבינה המלאכותית, המלחמה הארורה… הכל שברירי שלא לומר שבור.
ואנחנו, אנשי ונשות החינוך עומדים בין השברים, בסדקים, מנסים לאחות את החלקים חזרה ולמלא את הסדקים. בתרבות היפנית יש לזה שם "קינצוגי", שמשמעותו חיבור מוזהב. מדובר באומנות יפנית של רפאות כלי חרס, מילוי של זהב שמדביק את השברים ויוצר כלי חדש מתוך השבר. הם מאמינים שהעולם משתפר מתוך השבר, שערכו של הכלי עולה אחרי שעבר עליו שבר שאוחה.
אני לא טוענת שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר ואני גם לא באשליה שדבק מוזהב הוא אבקת קסמים או שיש בכלל איזה קסם שיכול למלא את הסדקים שלנו.
חשוך עכשיו, מאוד!
ואני האחרונה שיודעת לצפות מתי יפציע האור אבל אני רוצה להציע לנו, העוסקים חינוך, לזכור שחינוך הוא פלא בעולם שלנו, הוא לא הזדמנות לתיקון הוא התיקון עצמו, הוא לא מביא את התקווה הוא התקווה עצמה והוא לא רק מוליד יצירה של עולם חדש הוא יצירה בפני עצמה. אנחנו לא רק מושכים את החלקים של נפשות התלמידים שלנו יחד או מחברים בין קצוות החברה הישראלית אנחנו, בעצם המעשה החינוכי הדבק עשוי הזהב בעצמו.
אני רוצה להזמין אתכם, אנשי ונשות החיחנוך לנשום עמוק, לא להמתין לשקט שאחרי הסערה כדי להתייצב, להתחזק ולפעול אלה לנוע דווקא עכשיו בחשכה ולהאיר באמצעות הזהב של הפעולה החינוכית את הדרך מחוץ לסדק.
סדקים חלק שני.