שומעות רגע?!

מאמרי דעה

להיות מורה בירושלים

הארגז של ביתא

InHouse

זה תלוי (גם) בנו! 

מסר חשוב למורה בתקופת בחירות

מה הדרך הטובה ביותר להשפיע על עתיד החברה שלנו? הצבעה בבחירות בוודאי אינה הדרך היחידה להשפיע, אבל אני מניח שנסכים שהליכה לקלפי אינה מותרות או פינוק, אלא הכרח דמוקרטי, שכל מי שהארץ הזו חשובה לו צריך לקחת בו חלק. אולם, עצם ההצבעה תורמת מעט מאד לשיפור התרבות הפוליטית הדמוקרטית שלנו, אם אינה מלווה גם בשינוי נקודת המבט על הפוליטיקה. המונח פוליטיקה הפך בימינו שם נרדף לשחיתות, נכלוליות, אינטרסנטיות וסקטוריאליות. התרבות הפוליטית הישראלית – תרבות הצומחת "מלמטה" – משופעת בניכור, ייאוש, ותסכול מהמערכות הפוליטיות, ובציניות וסקפטיות לגבי יכולת ההשפעה שלנו עליהן. החשש מירידת שיעורי ההצבעה הוא ביטוי חשוב לכך, אך העיסוק בו מחמיץ את הטיפול בבעיה העיקרית. 

מה (באמת) אנחנו משדרים לתלמידים בדרך לקלפי? 

חלק גדול מאיתנו יוצאים אמנם להצביע, אך התחושה המלווה אותנו בדרך לקלפי ובחזרה היא של מיאוס וחוסר אמון במערכת הפוליטית, ללא קשר לאופן הצבעתנו או לזהות המפלגות שירכיבו את הממשלה בסופו של התהליך. התחושות הקשות הללו מחלחלות לכל מעגלי חיינו ומשפיעות על הדימוי של המערכת הפוליטית ועל הציפיות שאנחנו משדרים, באופן גלוי או סמוי, לתלמידות והתלמידים שלנו. חישבו לרגע על כל הצעירות והצעירים סביבכם, שחווים את המערכת הפוליטית כמעט לראשונה: המסר שאנחנו, כמבוגרים ומנוסים, מעבירים להם משפיע באופן כמעט בלתי הפיך על תפיסות עולמם לגבי הפוליטיקה. איזו תודעה דמוקרטית ניתן כבר לצפות שיפתחו ילדים ששומעים כל הזמן מהמבוגרים הסובבים אותם אמירות ציניות כמו "כולם מושחתים", "כולם רק רודפים אחרי הכסא / הכבוד", "זה משחק מכור של אינטרסים" ? באופן כזה, הניכור מהפוליטיקה משכפל את עצמו ואף מתעצם מדור לדור. נכון, המערכת הפוליטית שלנו (כמו בכל העולם, אגב) אינה מושלמת, והיא נגועה בשחיתות וחוסר ענייניות. נכון, לא כל הנבחרים שלנו הם גדולי הדור ולא כל ההחלטות שלהם כליל השלמות. נכון, יש הרבה מה לבקר ולתקן במדינה שלנו. אבל הבון-טון שהופך את הגישה הצינית ללגיטימית ואף למובילה, מאיים לשפוך את התינוק עם המים ולפרק את חדר האמבטיה כולו. 

בלי ציניות? בלי ציניות! 

כולנו הרי נסכים שללא מערכת פוליטית מתפקדת שנהנית מאמון ציבורי לא תהיה לנו תקומה, אולם איך נגיע ליעד הנכסף הזה? מסתבר שהדרך של הטחת האשמות חוזרות ונשנות בפוליטיקאים שלא עומדים בציפיות שלנו אינה עובדת. השינוי לא יכול להתרחש מלמעלה, אלא חייב לבוא מלמטה, מאיתנו. תרבות פוליטית, כמו כל מאפיין תרבותי אחר, אינה יכולה להיות מהונדסת "מלמעלה" באמצעות חוקים, אלא צומחת "מלמטה", מהאופן בו מתנהגים ההמונים. קחו לדוגמא את תרבות הנהיגה בישראל ובעולם: נוכל לאמץ את כל מערכת החקיקה וכללי התעבורה של קנדה, אך הדבר לא יועיל ללא שינוי מהותי בתרבות הנהיגה אצל חלקים נרחבים בציבור. שינוי כזה מתרחש לעיתים בשל חשש ופחד מאכיפה, או בשל שיפור התשתיות, אך מושפע במידה רבה מהאופן בו ילדינו רואים כיצד אנחנו נוהגים ומתנהגים בכביש ומה הם מפנימים כתוצאה מכך. הדרך לשינוי המיוחל בתרבות הפוליטית אינו שונה מכך בהרבה: חייבים לזכור ולהזכיר לעצמנו שכל מילה שלנו בכיתה מעצבת התנהגות ותפיסות אצל התלמידים. ככל שהם ישמעו מאיתנו יותר דעות שליליות ואף קטלניות על הפוליטיקה, כך גוברת הוודאות שגם הם יפתחו כלפיה אנטגוניזם מובנה. עלינו לזכור שלהיות אזרח בחברה דמוקרטית אינה תכונה גנטית או אינטואיטיבית, אלא פרי של תהליכי חינוך ארוכי טווח.

בשלוש מילים: חינוך פוליטי פוזיטיבי

אם אנחנו רוצים לחיות בחברה דמוקרטית בריאה יותר, שמנהיגיה יבינו בלי צורך בבתי המשפט מה אינו ראוי ומה פסול, עלינו לטפח חינוך פוליטי פוזיטיבי. הפיתוי להיות ציניים ונגטיביים הוא "לפתח חטאת רובץ" לכולנו, כל הזמן. לכן, לא רק שלפעמים צריך לחשוק שפתיים ולשדר אופטימיות לגבי הפוליטיקה ותפקידיה, אלא צריך לחנך לידע ולמעורבות פוליטית באופן יזום ובכל הזדמנות (ולא רק ערב הבחירות): 

לגרום לילדים להתעניין בחדשות ולדעת מה מתרחש במדינה; להסביר להם – לטוב ולרע – את המציאות (בהתאם לגיל כמובן, אפשר לעשות את זה בכיתה ב' כמו גם בכיתה י"ב); לדמות קלפי בכיתה או בביה"ס ולעשות מכך "חגיגה דמוקרטית"; לדון באקטואליה; לעודד אותם לפעול למען החברה ולהבין את מצוקות הזולת; להסביר להם ולחוות איתם יחד מה עושים במצב של צורך בקבלת החלטות מורכבות במרחב הציבורי (בית הספר הוא מרחב קלאסי כזה); לעודד אותם לשאול שאלות ולהביע ביקורת מנומקת.

אל ארבעה בנים דיברה המורה

יש ילדים חכמים, שכבר יודעים איך המערכת עובדת ויש להמשיך לעורר את סקרנותם. יש תמימים שצריך להסביר להם מהם מוקדי הכח ומה הסכנות בהם. יש שאינם יודעים לשאול ולהם אנו צריכים לפתוח פתח להבנת המערכת המורכבת הזו. המאתגרים ביותר הם אותם "רשעים", שלמדו כבר מאיתנו לבוז למערכת בשל מגרעותיה. הדיאלוג עם 'ארבעת הבנים' הפוליטיים הללו (וגם הבנות, כמובן) הוא בעצם דיאלוג של כל אחד מאיתנו עם עצמו, במאמץ לצמצום הציניות וחיזוק האמון ביכולתה של המערכת להשתפר. בלי כל אלו, יש סיכוי קטן שהדור הבא יצמח לחיות בתרבות פוליטית דמוקרטית משופרת משלנו. למערכת החינוך הממוסדת תפקיד חשוב מאד בחינוך פוליטי, וכל מנהלת או מנהל בית ספר צריכים לחשוב כיצד לעזור למורות שלהם לקדם זאת. האחריות בעניין זה היא על כולנו.

 

** בארגז של ביתא תמצאו את 'המצפן למעורבות פוזיטיבית'. שיסייע ביישום חינוך פוליטי פוזיטיבי בכיתה.

אהבת? שתפי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *