התלמידים מגיעים לשער בית הספר: "למה אנחנו כאן? אין שיעור מחשבת ישראל?"
אני מחייכת.
"חברים, קחו טלפונים ותתחילו לשוטט. המשימה שלכם: לחפש ביטויים של אלוהים בכל מרחב שבו תוכלו למצוא אותו. שוטטו לאן שתרצו, וחפשו איפה אפשר למצוא ביטוי שלו, צלמו ותשלחו אליי. ניפגש פה בעוד שעה".
הם יוצאים לדרך.
"תלמיד משוטט" הוא ביטוי טעון בתוך בית הספר, הוא מסתובב במסדרונות, מחפש מפלט מן השעמום. גם מחוץ לבית הספר, לשוטטות אין הקשר חיובי, והיא אף עשויה להיות גם עבירה על החוק, במקרים מסוימים. השוטטות היא תנועה ללא יעד מוגדר, שחרור מן הצורך במטרה. בחברה שמקדשת את ההתקדמות ואת ההישגיות, היא מעוררת אצל השומע תחושה של בטלנות וחוסר יעילות. אך האם דווקא אותה תנועה חסרת כיוון טומנת בחובה הזדמנויות ללמידה אמיתית?
כשאנחנו חושבים על למידה, אנחנו חושבים על אותה עמדה ראשונית וסקרנית כלפי העולם, ששואלת על החדש, התמוה, הבלתי מובן, ומחפשת לו הסבר ופשר. למידה אמיתית הצומחת מתוך האדם, חייבת להתחיל משאלה המתעוררת בתוכו, שתהווה את המנוע לחפש את התשובה לאותה שאלה. אם כך, כדי לעורר למידה אמיתית בקרב התלמידים שלנו, אנחנו צריכים לייצר עבורם הזדמנויות לשאול ולהסתקרן, ומרחב לחפש בו את התשובות.
רבים מאיתנו, המורים, מתחילים דווקא משאלה שבחרנו עבור התלמידים. העבודה שאנחנו עושים לקראת שיעור, היא לחשוב כיצד ניתן לעורר את השאלה בתוך הכיתה, כך שהתלמידים יזדהו איתה וירצו ללמוד על אודותיה ולחפש את התשובה אליה. במקרים רבים, אנחנו אחראים על התשובה לשאלה ששאלנו, באופן כזה שהתלמיד צריך לעקוב אחרי חוט המחשבה שלנו בדרך אל המסקנה הנכונה.
שוטטות מייצרת למידה מסוג שונה, למידה שצומחת מתוך התלמיד ולא מונחלת על ידי המורה. המורה צריך לייצר עבור התלמיד מרחב למידה שבו התלמיד חופשי להתנסות, להסתובב ולחפש בעצמו את דרכו. המרחב הזה יכול להיות מרחב פיזי, אנושי או וירטואלי. בין כתלי בית הספר או מחוצה לו, במפגש אנושי אקראי, או אף בשוטטות במרחב הוירטואלי.
השוטטות מעוררת אצלנו חשש טבעי. מה יקרה, אם נאפשר לתלמידים "לשוטט" לאן שהם רוצים? כאן עולה הסתירה המובנית שקיימת בתוך הרעיון של שוטטות במסגרת הבית ספרית. מצד אחד, כל מהות השוטטות היא תנועה ללא תכלית מוגדרת, מתוך המחשבה שדווקא בזכות נקודת המבט הלא ממוקדת של המשוטט, תתעורר הסקרנות הטבעית. מצד שני, אנו שואפים לקדם את התלמידים שלנו ליעדים ברורים של למידה, רכישת מיומנויות מסוגים שונים, ולכן אנו רוצים להוליך אותם בדרך מסוימת כדי לממש את התכלית הזו. ועל אף הסתירה, ריקוד עדין בין שני הקצוות עשוי להוביל לתוצאות מרתקות.
בין כאוס לסדר – האם אפשר למצוא מקרה במקרה?
הריקוד העדין של השוטטות בלמידה נע בין הכאוס והסדר, ותפקידנו כמורים בתהליך זה, הוא לעטוף את הכאוס והאקראיות של השוטטות באופן שיאפשר להם להתקיים באופן מפרה.
המשוטט נע בתוך מרחב מסוים, ודווקא הגדרתו הברורה מאפשרת את הנחת והשחרור הפנימי הדרושים כדי לשוטט ללא תכלית. כמורים הרוצים לגייס את הסיטואציה ללמידה, אנחנו יכולים לשלוח את התלמידים עם שאלה רחבה ולבקש מהם לחפש תשובות שונות תוך כדי השיטוט. האם ניתן לקיים חיי שגרה רגילים לצד מלחמה? האם ההיסטוריה של ירושלים עדיין משפיעה עליה עד היום? שאלות גדולות מאפשרות מרחב שבו התלמידים יכולים לצאת למסע של חיפוש, שיטוט ותהייה, ולשוב ממנו עם תובנות משלהם.
מנגד, בבסיס רעיון השוטטות עומדת התפיסה שדווקא האקראיות היא זו שיכולה לייצר עבור המשוטט הזדמנויות חדשות ללמידה שלא היו נוצרות אחרת. לכן, המשוטט צריך לאמץ את האקראיות ולא לפחד ממנה. כדי לאפשר את האקראיות, אפשר להסתייע בטכניקה קבועה מראש המשחררת את המשוטט מקבלת החלטות תוך כדי תנועה, ומאפשרת לו להתמסר לסיטואציה באופן מלא, למשל: לפנות לסירוגין ימינה, ואז שמאלה, ימינה ושמאלה שוב, או לשוחח רק עם אנשים שחובשים כובע.
מה מורים צריכים כדי להצליח ללמד דרך שוטטות?
בראש ובראשונה, המורה צריך לפתח את היכולת לשחרר ולאפשר תהליך של למידה שאיננו מונחה וקבוע מראש. במקום להוליך את התלמידים בדרך הנכונה בעיניו, תפקיד המורה בלמידה מהסוג הזה, הוא לייצר את המרחב עבור התלמיד, ולהאמין בכך שהמציאות תוביל אותו למקומות מעניינים, חדשים ומלמדים.
המורה זקוק לאומץ. השוטטות דורשת ממנו להגיב לסיטואציות לא מתוכננות, להתמודד עם הבלתי ידוע. כשם שהתלמידים משוטטים במרחב שלהם, כך גם המורה משוטט בתוך מרחב ההוראה שלו, שכבר אינו מוכר וידוע אלא זר ובלתי צפוי.
המורה צריך לאמץ גם יכולת התבוננות. חלק ממהות השוטטות הוא היכולת להתבונן על אותם דברים יומיומיים, פשוטים ורגילים, ולראות אותם באור חדש, לפרש אותם באופנים אחרים. אם יצליח להעניק לתלמידיו את נקודת המבט המתבוננת על המציאות בפליאה ובתהיה, הרי הוא קנה את עולמו.
מקומיות. כתבה ראשונה בסדרה.