שאלות של זיכרון

ימי הזיכרון תמיד מעוררים בי שאלות.

יהודה עמיחי ניסח חלק מהשאלות האלו ברגישות ובעדינות:

"וְאֵיךְ עוֹמְדִים בְּטֶקֶס זִכָּרוֹן? זְקוּפִים אוֹ כְּפוּפִים/ מְתוּחִים כְּאֹהֶל אוֹ בְּרִשּׁוּל שֶׁל אֵבֶל/ רֹאשׁ מֻשְׁפָּל כַּאֲשֵׁמִים אוֹ רֹאשׁ מוּרָם בְּהַפְגָּנָה נֶגֶד הַמָּוֶת,/ עֵינַיִם פְּעוּרוֹת וּקְפוּאוֹת כְּעֵינֵי הַמֵּתִים/ אוֹ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, לִרְאוֹת כּוֹכָבִים בִּפְנִים,/ וּמָה הַשָּׁעָה הַטּוֹבָה לִזְכֹּר? בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם/ כְּשֶׁהַצֵּל חָבוּי מִתַּחַת רַגְלֵינוּ, אוֹ בֵּין הָעַרְבַּיִם/ כְּשֶׁהַצֵּל מִתְאָרֵךְ כְּגַעְגּוּעִים/ שֶׁאֵין לָהֶם רֵאשִׁית וְלֹא תַּכְלִית, כְּמוֹ אֱלֹהִים?"

(מתוך "פתוח סגור פתוח", שוקן, ירושלים ותל אביב תשנ"ח-1998, עמ' 174).

השנה אני נכנסת לימי הזיכרון עם יותר שאלות מתשובות. איך שומרים על צביונו הנפרד של יום השואה על רקע אירועי חצי השנה האחרונה? איך אפשר לזכור ולדבר בלשון עבר כשהטראומה עוד כל כך נוכחת? איך מדברים על מוות, אבל ושכול כ-133 חטופים עוד נאבקים על חייהם? האם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הופך להיות השנה זיכרון לחללי "חרבות ברזל"? איך אפשר לשלח את התלמידות והתלמידים ליום העצמאות כשסימני שאלה מרחפים מסביב למילה 'עצמאות'?

השנה, דווקא כשאנחנו עוד בעיצומה של מאורע היסטורי, שאלת הזיכרון בוערת מתמיד. איך נזכור, כפרטים וכחברה, את המלחמה הזו? איך נספר אותה הלאה? מה נלמד ממנה? מה נרצה לזכור ומה נעדיף דווקא לשכוח?

על השאלות האלו איני מתיימרת לענות. יתרה מכך, אני מאמינה שהחובה לשאול אותן ולענות עליהן אינה אחריותי בלבד, ואיננה אחריותן הבלעדית של צוות המורות. תלמידותיי, על אף גילן הצעיר, הן דור ראשון לטראומה הלאומית שנמשכת מאז השבעה באוקטובר. עבורן, כמו גם עבורי, ימי הזיכרון מקבלים השנה משמעות שונה, טעונה בכאב שהוא גם שלהן. מכאן שגם להן קול חשוב שיש לשמוע אותו ולתת לו מקום בהיערכות לימים הלאומיים.

את השאלות המרובות שמעסיקות אותי הבאתי לכיתת החינוך שלי. בעזרת המערך הרגיש והמדויק של ביתא שעוסק בעיצוב תפיסת הזיכרון, תלמידותיי הפכו בעצמן למי ששואלות את השאלות ומכריעות כיצד נזכור את התקופה הזו בעתיד.

באמצעות כתיבה ושיתוף בתחילת השיעור הן  שחזרו את האירועים הגדולים של המלחמה – האזעקות באותה השבת, שידורי החדשות, הידיעות המרות, מבצעי החילוץ, החזרת השבויים – לצד הרגשות, האירועים הפרטיים והחוויות האישיות שלהן. לאלו ולאלו היה מקום.

בעזרת הכרטיסיות הנלוות למערך עברנו מלדבר על האופן שבו אני זוכרת את חצי השנה האחרונה, לאופן שבו אחרים ואחרות זוכרים את התקופה זו. שירים, סרטונים, פוסטים ותמונות אפשרו להן להתחבר לזיכרון הקולקטיבי, לדון ולחשוב על מנעד הרגשות הרחב שייצוגי הזיכרון האלו מבטאים.

ולבסוף הן קיבלו את המושכות. הן התבקשו לדון, להציע ולהכריע כיצד נעצב את זיכרון המלחמה – אילו מסרים צריכים להיות מועברים בטקס הזיכרון שבוודאי יערך באוקטובר 24'? איזה מידע חשוב שישמר ויתועד? אילו פעולות ומעשים יכולות להנציח ולהנכיח את החוויות והזיכרונות?

תוצרי הדיון הפעימו אותי. הרגישות, החדשנות והכרת החשיבות באו לידי ביטוי במה שהן כתבו ושיתפו, והוכיחו מעל כל ספק כמה קולן חשוב בשיח הקולקטיבי הזה.

בעל כורחן.ם, הנערים והנערות, הפכו להיות חלק מאירוע שנצרב בזיכרון הקולקטיבי. למה לא לתת להן.ם גם לקחת חלק בעיצוב הזיכרון הזה?

התלמידות והתלמידים אינם הקהל הדומם בטקס, הצד הפסיבי המרכין את הראש בשעה שאחרים – קרובים יותר ופחות – כואבים את כאבם. השנה, יותר מתמיד, כאב המדינה הוא כאבן.ם, זיכרון המלחמה הוא זכרונן.ם. ראוי שהן.ם יקחו חלק פעיל, מכריע ומשמעותי באופן שבו אלו מצויינים בבתי הספר.

רוצה להצטרף לגיל? מערך השיעור המלא בלחיצה