המגזין
ידע. השראה. פרקטיקה.
שאלות של זיכרון
השנה אני נכנסת לימי הזיכרון עם יותר שאלות מתשובות. איך שומרים על צביונו הנפרד של יום השואה על רקע אירועי חצי השנה האחרונה? איך אפשר לזכור ולדבר בלשון עבר כשהטראומה עוד כל כך נוכחת? איך מדברים על מוות, אבל ושכול כ-133 חטופים עוד נאבקים על חייהם? האם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הופך להיות השנה זיכרון לחללי "חרבות ברזל"? איך אפשר לשלח את התלמידות והתלמידים ליום העצמאות כשסימני שאלה מרחפים מסביב למילה 'עצמאות'? השנה, דווקא כשאנחנו עוד בעיצומה של מאורע היסטורי, שאלת הזיכרון בוערת מתמיד. איך נזכור, כפרטים וכחברה, את המלחמה הזו? איך נספר אותה הלאה? מה נלמד ממנה? מה נרצה לזכור ומה נעדיף דווקא לשכוח?
הקריירה החינוכית שלי
חודשים סוערים עוברים על החברה הישראלית, הפגנות, מהפכות, צבע אדום, שביתות… לפעמים קשה בתוך כל הרעש הזה לבודד את המשתנים ולחשוב צלול על עצמנו. קשה להתפנות לעצמנו באופן כללי - לאכול בריא, לעשות ספורט, לקרוא ספר טוב, לנשום. הכל נכון, הכל חשוב, הכל דחוף. אין בפי בשורה גדולה או איזה טיפ ניו אייג'י מהפכני לאיך אפשר להתפנות יותר לרחשי הלב שלנו. רק פנס קטן בידיי, פנס שמצביע על ההזדמנות המופלאה שיש לנו כמורות ומורים, וזה הקיץ!
חינוך ירושלמי
המרחב החינוכי במשקפיים מגדריים: על מה כדאי להסתכל ומה אפשר לעשות?
כשהבת שלי היתה בכיתה א' היא חזרה יום אחד הביתה ואמרה לי – "אמא, המורה שלי עושה בכיתה משהו שתאהבי", כששאלתי אותה מה המורה עושה, היא סיפרה שבכל פעם שהמורה שלה שואלת שאלה היא נותנת גם לבת וגם לבן לענות, לסירוגין – בת, בן, בת, בן. המורה גם הסבירה לכיתה שהיא עושה את זה כי אחרת בנות ישתתפו פחות בשיעור. זה השורש, הרגעים היומיומיים, הקטנים לכאורה, במרחב החינוכי, שמעצבים את החיים של כולנו מגיל צעיר. פדגוגיה שמקדמת הוגנות מגדרית שמה לב לרגעים הקטנים האלה, שחוזרים על עצמם שוב ושוב, יום אחרי יום, ומתבוננת בהם קודם כל מבעד למשקפיים מגדריים...
